עמוד הבית > תפיסה חינוכית

תפיסה חינוכית

מעונות רשת "התחלה חכמה" שואפים לחנך לאורם של שני בסיסים חינוכיים: הבסיס הראשון מעמיד את חינוכו המיטבי של הילד במרכז העשייה. כיוון שעל פי תפיסתנו חינוך מיטבי הוא תמיד בהקשר חברתי, הבסיס השני ממוקד ביחסי הגומלין של הילד עם זולתו. כך, היחסים בתוך המעון והיחסים של באי המעון עם הקהילה מהווים מטרה בפני עצמה, המשמשת גם אמצעי חינוכי. מתוך שתי התפיסות הללו אנו מעוניינים לתכלל את הגישה הפדגוגית הקהילתית לגיל הרך. מכאן נגדיר מהו חינוך מיטבי ומהי קהילה.

 

מהו חינוך מיטבי
יצירת מסגרת חינוכית מיטבית לגיל הרך, השואפת לתת מענה שלם לצרכים של ילדים בגילאי לידה עד שלוש, במכלול תחומי ההתפתחות. זאת, מתוך מתן מענה לקצב, למזג, ליכולת ולפוטנציאל האישי של כל ילד וילדה, מחד גיסא, ושימת דגש על איכות המפגש החברתי בין הילדים לבין המבוגרים סביבם ובין הילדים לבין עצמם, מאידך גיסא.
עשייה תואמת התפתחות (Appropriate Developmental Practice). עונה על שאיפות אלו. עשייה תואמת התפתחות נוסחה לראשונה בארצות הברית על ידי ה-NAEYC (National Association for the Education of Young Children) כהצהרת עקרונות לעבודה איכותית עם ילדים וילדות בגיל הרך (טל, 2003). הגישה מתייחסת לכל ילד וילדה במסגרת החינוכית כפרטים השונים זה מזה בדפוסי הלמידה שלהם, ביכולות ההתפתחותיות שלהם ובצרכים שלהם. החינוך המיטבי מתייחס איפה למספר רכיבים חינוכיים: (א) דימוי הילד; (ב) דימוי ותפקיד המחנכת; (ג) איכות האינטראקציה, (ד)ארגון ועיצוב הסביבה החינוכית; (ה) סדר היום ותכנון העבודה החינוכית.

 

מהי קהילה
קהילה - ציבור המאוגד במסגרת גיאוגרפית,יישובית או אזורית,הכוללת מגוון של התארגנויות שלטוניות,ממסדיות והתנדבותיות.זוהי מערכת חברתית המקיימת ערוצי תקשורת מוסכמים ומערכות יחסי גומלין בתחומי חיים שונים בין חלקיה.מסגרת זו בעלת פוטנציאל ליצור לחבריה ממדי הזדהות עמהובכך לממש את זהותם ואת שייכותם באמצעות מימוש הקהילתיות שבתוכה.
קהילתיות- היא היכולת של החברים ביישוב להגיע להסכמה סביב אמנה חברתית נורמטיבית,המתבטאת ביצירה ובמימוש של מסגרות התנדבותיות המבוססות על אמון ועל הדדיות. הפעולה הקהילתית מאפשרת ליחידים בקהילה לבטא ולחוש משמעותיוּת,שייכות ומחויבות בינם לבין עצמם ובינם לבין מוסדותיה.
בבואנו לדון במעון כקהילה, המחנך לחיי קהילה ומהווה חלק מקהילה, נתייחס לחמישה מאפיינים של קהילה:
1. משמעותיות של השותפים
2. שייכות
3. מחויבות של השותפים
4. אמון בין השותפים
5. הדדיות ביחסים

 

חינוך וקהילתיות
למה לקשור חינוך לגיל הרך וקהילתיות?
- לחוויות המוקדמות שחווה הילד בסביבת גידולו יש השפעה חשובה על התפתחותו. השפעת ההורים איננה בלעדית. גם מבוגרים או ילדים אחרים הנמצאים במגע קבוע עם הילד משפיעים מאוד על התפתחותו. יתר על כן, גם לקהילה שבה גדל הילד יש השפעה על התפתחותו (רוזנטל, גת וצור, 2008).
תחושת הביטחון והאמון של הילד, המשמעותיות מאוד להתפתחותו, מתאפשרות בצורה מיטבית כאשר תחושת הקהילתיות גבוהה.
- התרבות המערבית כוללת נוכחות הורית נמוכה מבעבר, נסיגה מהמרחב הציבורי וירידה בסולידריות. אלה עשויים לגרום לתחושת ניכור ובדידות אצל דור העתיד. חינוך מגיל צעיר, המעמיד את הקשרים האנושיים במרכז עשייתו, עשוי להוות גורם חיסון לתהליכים אלו (אלוני, 2013).
- כשליש מילדי ישראל חיים מתחת לקו העוני. עוני בעולם המערבי מהווה את אחד משלושת גורמי הסיכון להתפתחות לא נורמטיבית של ילדים. תמיכה קהילתית עשויה לחזק את ההורים השרויים בהישרדות כלכלית ובמקביל להעצים את תחושת המסוגלות שלהם בתרומה לקהילה. נקודת המוצא היא, כי מבוגרים חסונים יותר יצמיחו ילדים חסונים יותר.
- במחקרים שנערכו בעולם נמצא, כי תכניות המיישמות תפיסה קהילתית בגיל הרך ומייצרות שירותים כוללניים ורב-תחומיים, המבוססים על הקשר האינטגרלי בין רווחת הפעוט לרווחת המשפחה והקהילה, מועילות יותר מאשר הנחתה מלמעלה של דגמים ותפיסות, שנוצרו בהקשרים שונים ונסמכים על דעות של מומחים. התכניות מועילות כאשר הן מעוצבות בהתאמה לנכסים, לצרכים, ליעדים, לערכים ולנסיבות החיים של האנשים והקהילות (Ball, 2009).
בקנדה, למשל, פותח דגם לטיפול בילדים בגיל הרך כאמצעי להגברת המעורבות הקהילתית של המשפחה. הצורך של המשפחות בטיפול איכותי לילדיהן הפך אמצעי למשיכת המשפחות לשותפות בתכניות לטיפול בילדים בגיל הרך. תכניות אלו הפכו לבסיס בבניית החוסן הקהילתי ובפיתוח תשתיות קהילתיות. המעון מאפשר ליצור מוקדי משיכה נוספים להורים, שעודדו אותם לקחת חלק בפעילויות קהילתיות שונות, לדוגמה: הזמנת בני המשפחה לאירועים מיוחדים, הקשורים לתכנית טיפול בילדים בגיל הרך, מיקום התכניות במקומות שבהם מתרחשים מפגשי תרבות, הפעלת מטבח קהילתי, הזמנה לאירועים כמו יום פתוח או יום המשפחה, המיועדים לכל הקהילה. דוגמאות אלו ממחישות את הפוטנציאל הטמון בקשר שבין המעון להורים, המאפשר למעון לבנות את הקהילה ולקהילה לבנות את המעון Ball, 2009)).

 

גישות הקושרות חינוך וקהילתיות
בטרם נתייחס לשתי גישות מרכזיות, נדגיש, כי התיאורטיקנים שעסקו בגישות אלה דיברו על סביבה ולא התייחסו למונח קהילה. אנו במדריך זה השלכנו מתוך התיאוריות וההמשגות שלהם אל תפיסתנו את הקהילה.
1. הגישה האקולוגית: גישה זו פותחה על ידי יורי ברונפנברנר (Bronfenbrenner, 1979). לטענתו, זיהוי והבנה של יחסי הגומלין בין מעגלי הסביבה של הילד חיוניים להתפתחותו, לשם כך הוגדרו חמש מערכות-סביבות‏:
- מיקרו-סיסטמה: המערכות האנושיות והפיזיות הקרובות, שבהן הילד גדל משפיעות באופן ישיר על התפתחותו (המשפחה, המסגרת החינוכית, הסביבה החברתית).
- מזו-סיסטמה: מערכות היחסים הנוצרות בין האנשים המקיפים את הילד. אף הן מערכות המשפיעות על התפתחותו של הילד, למשל, קשר הורה להורה, קשר בין הורה למחנכת.
- אקסו-סיסטמה: מערכות וארגונים שאליהם שייכים האנשים המקיפים את הילד, למשל, בית הספר של האחים, מקום העבודה של ההורים, השכונה, הקהילה.
- מאקרו-סיסטמה: המערכת המשקפת את התרבות, האידיאולוגיה והמדיניות של   החברה הרחבה, שבה הילד חי, למשל מערכות החינוך, הבריאות והרווחה.
- כרונו-סיסטמה: השפעות של מגמות ואירועים היסטוריים על התפתחות הילד. למשל, גל טרור המחייב נוהלי בטיחות במעון. יציאת שני ההורים לעבודה מחוץ לבית למשך שעות רבות ביממה, גלי עלייה, ועוד.
בראשית חייהם, תחושת השייכות של ילדים צעירים מוגבלת למעגלים קטנים וקרובים, המתרחבים והולכים צעד אחר צעד - מעולם המשפחה למעון, ליישוב ולקהילה ומשם אל המעגל הלאומי ואף העולמי (Bronfenbrenner, 1979). הגישה האקולוגית בתחום החינוך מדגישה את הצורך של מערכת החינוך להתחבר אל הסביבה הפיזית, האנושית והתרבותית האותנטית של הילדים, לשאוב ממנה ולשקף אותה כחלק אינטגרלי בעולמם של הילדים (בר יוסף, 1960).
הגישה האקולוגית מתחברת לגישה הקהילתית, שעליה מושתת העיקרון "מעון בונה קהילה וקהילה בונה מעון".
הגישה הקהילתית מתמקדת בהגברת החוסן הקהילתי, באמצעות הרחבת הקשרים והעמקתם, שימוש בזהות הקהילתית ויצירת תחושת שייכות, משמעותיות ומחויבות של פרטים וקבוצות בקהילה. המעון הוא אחד מסוכני החיברות המרכזיים בקהילה ומתוקף מעמדו זה, הוא שחקן מרכזי בתהליכי העיצוב והשינוי בקהילה.
הגישה האקולוגית מתמקדת בילד ובוחנת את ההשפעה של הסביבה עליו, בעוד שהגישה הקהילתית מתמקדת בקהילה ובהשפעה ההדדית הקיימת בינה לבין הילד.
תפיסת המעון ברשת "התחלה חכמה" מחברת בין שתי גישות אלו ושואפת לחבר את הילד ומשפחתו לפרטים ולקבוצות בקהילה ואת מאפייני הקהילה לילד ומשפחתו.
2. גישת ההתאמה ההתפתחותית מוכרת בשם: עשייה תואמת התפתחות, במקור - Developmentally Appropriate Practice פורסמה לראשונה בשנת 1987. היא נוסחה בארה"ב על-ידיNAEYC  (National Association for the Education of  Young Children) כהצהרת עקרונות לעבודה איכותית עם ילדות וילדים בגיל הרך (Bredekamp, 1987).
הגישה נשענת על התיאוריה של פיאז'ה וטוענת כי הידע נבנה באמצעות הפעילות החופשית של הילד. הילד נתפש כאישיות אוטונומית פעילה ויוזמת ולא כדמות פסיבית הממלאת אחר הוראות. לא מצפים מהילדים להתאים עצמם למסגרת החינוכית, אלא מצפים מהמחנכת להתאים עצמה לצרכים הייחודיים של כל ילד ולתכנן בהתאם לכך את העבודה (Hart, as cited in Hatch, et al., 2002).
גישת ההתאמה ההתפתחותית היא פרי עבודה משותפת של רבים מבכירי אנשי המקצוע בגיל הרך בארה"ב ומהווה סיכום של הידע שהצטבר אצלם ממחקרים שבוצעו במהלך ההיסטוריה של החינוך בגיל הרך. למעשה, זהו ניסוח מחודש של עקרונות עשייה. גישת ההתאמה ההתפתחותית נוסחה כתגובת נגד למתרחש בארה"ב. היא באה בעקבות דאגה, שהלכה וגברה, כי דרכי העבודה במסגרות לגיל הרך אינן תואמות את הידע הקיים לגבי התפתחות ולמידה בגיל הרך. לטענתם, המחנכות שמות דגש רב מדי על הוראה פורמאלית והקניית מיומנויות אקדמיות (כמו קריאה, כתיבה וחשבון), בעוד שהידע המחקרי והתיאורטי מצביע על כך שהלמידה הטובה ביותר היא באמצעות משחק ופעילות. הגישה מתייחסת לכל ילד וילד במסגרת החינוכית כפרטים השונים זה מזה בדפוסי הלמידה שלהם, ביכולות ההתפתחותיות שלהם ובצרכים שלהם.
במהדורה המתוקנת של הצהרת העקרונות Bredekamp and Copple, 1997)), הוסיפו פרק מיוחד המתאר את תפקיד המחנכת ובו התייחסו גם לתיאוריה של ויגוצקי המייחס חשיבות רבה לתפקיד המבוגר.
גישת ההתאמה ההתפתחותית טוענת כי תכנון העבודה עם ילדים בגיל הרך צריכה להתבסס על ידע בשלושה תחומים:
- ידע התפתחותי – ידע המאפשר התאמת הפעילויות, החומרים, ההתנסויות והאינטראקציות לגיל הילדים בקבוצה. הידע ההתפתחותי מאפשר ניבוי כללי וקביעת ציפיות ריאליות לגבי היכולות בגיל מסוים.
- ידע על הבדלים אינדיבידואלים – ידע לגבי טמפרמנט, עוצמות, תחומי עניין וצרכים של כל פרט בקבוצה. ידע המאפשר התאמת התכנית לכל פרט.
- ידע על הרקע החברתי והתרבותי – ידע המאפשר להבטיח שהתנסויות הלמידה יהיו רלוונטיות ומתאימות לתרבות של משפחות הילדים.
עשיה חינוכית תואמת התפתחות מדגישה את החשיבות של תיווך המבוגר ותיווך עמיתים.

גישת התיווך. תיווך, משמעותו התנהגות הוראתית, שבבסיסה כוונת המבוגר להעביר לילד מסר או מידע, למקד את תשומת ליבו, להבהיר לו קשרים, להקנות לו מושגים ועקרונות, לשתפו בחוויות רגשיות ולפתח אצלו ערכים. מטרת התיווך היא לפתח אצל הילד מערכת רגשית בריאה ויכולת שכלית, שיאפשרו לו להסתגל לשינויים המתרחשים בסביבתו וללמוד מתוך התנסויות חדשות. מטרתו לממש את פוטנציאל הלמידה של הילד באופן מיטבי.

השורשים התיאורטיים של גישת התיווך שואבים מהתיאוריה של  Vigozky (1978), לפיה הילד הינו בעל יכולת למידה, המתממשת במיטבה באמצעות תיווך של מבוגר. תפקיד המבוגר הינו לקדם את הילד לטווח ההתפתחות הקרובה שלו בעזרת "פיגומים" (הכוונה, הסבר, סיוע, הזדמנויות ללמידה) בתוך תהליך ההתנסות בסביבה. גם תיאוריית הלמידה המתווכת של פוירשטיין (1998) מהווה בסיס לגישת התיווך. פוירשטיין הגדיר את האדם כיצור בעל נטייה ודחף להשתנות. המערכת הקוגניטיבית היא פתוחה וגמישה ולמבוגר יש תפקיד מכריע בתהליך זה, כאיש הקשר בין הילד והעולם, בהתאמה לצרכי הילד ובנסיבות המשתנות.
קליין (2008) פתחה את מודל הMISC (More Intelligent and Sensitive Child), מודל לקידום התפתחות רגשית חברתית וקוגניטיבית של ילדים. היא הגדירה את המסרים הרגשיים שעל המבוגר להעביר לילד (המעגל הרגשי) את המרכיבים ההוראתיים בהתנהגות המבוגר (המעגל ההוראתי), את הצורך במודעות המבוגר למטרות החינוכיות שלו על פי ערכיו (המעגל התרבותי) ואת הצורך בהתאמה ובסנכרון בין התנהגות המבוגר והגירויים בסביבה ההתאמה הינה מאפיין עיקרי בתהליך התיווך: המבוגר מתאים את תוכניתו החינוכית למשתנים ומאפיינים של הילד, עליהם הוא לומד מתוך היכרות מעמיקה עימו. אחד הסממנים לאיכות התיווך הינה מידת ההתאמה באינטראקציה בין המבוגר לילד. ההתאמה מתבטאת בקשב הדדי, ברגישות והיענות ליוזמות הילד תוך לקיחת תור, באורכן ומורכבותן של שרשראות התקשורת בין המשתתפים באינטראקציה.
בבסיס האינטראקציה חייבים להתקיים מרכיבים רגשיים שהם בבחינת ה- א"ב של האהבה והם כוללים התנהגויות של קשר עין, קרבה פיזית, מגע, חיוך, השמעת קולות, הבעת שמחה. "קשר של אהבה לילד פותח למעשה את השער מבחינת הכנת תנאים מתאימים לפיתוח שכלי של הילד, אך מה יעבור דרך אותו שער אינו נקבע ע"י אהבה בלבד" (קליין 1985). כדי ליצור גשר בין הבסיס של האהבה לתהליך הלמידה על המבוגר להעביר לילד שלושה מסרים חיוניים: "אני אוהב אותך"- התשתית להערכה העצמית של הילד, "אני איתך"- מסר של תחושת ביטחון ו"כדאי לפעול"-  עידוד לעשייה והתנסות.
בכל אינטראקציה המבוגר פועל מתוך מודעות למטרותיו: מטרות ארוכות טווח ומטרות קצרות טווח. מטרות ארוכות טווח הן תלויות תרבות והקשר ומגדירות את הקודים ההתנהגותיים שאנו רוצים לטפח בילד. מטרות ארוכות טווח מתייחסות למאפייני הילד וכן לכישוריו בעתיד, למשל התחשבות באחר, אמפתיה, סובלנות, חקרנות, סקרנות, חיפוש משמעויות, זיכרון טוב וחשיבה ביקורתית.
מטרות קצרות טווח מתייחסות למשתנים ספציפיים יותר, כמו להוראת פרטי ידע או מיומנויות ספציפיות, למשל ללמד את הילד על פרי הדר, גשם, חיבור וחיסור וכדומה.
ההתנהגות ההוראתית של המבוגר באינטראקציה כוללת חמישה מרכיבים: מיקוד, ריגוש ומתן משמעות, הרחבה, ויסות התנהגות ומתן תחושת יכולת.